Psa'him
Daf 60a
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן הֲרֵינִי שׁוֹחֵט. אֶלָּא הֲרֵינִי מַקְדִּישׁ. 60a וְלָמָּה תְנִינָתָהּ. הֲרֵינִי שׁוֹחֵט. כְּדֵי לְזַרְזוֹ.
Traduction
R. Yohanan dit: ce n’est pas absolument d’égorgement qu’il est question là, mais de fixation de la victime (après l’égorgement, il serait trop tard pour admettre plusieurs personnes dans le groupe); pourtant, la Mishna emploie le terme d’ ''égorgement'': c’est que le père veut stimuler ses fils à se hâter.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמר ר' יוחנן לית כאן הריני שוחט. אינו בדין למיתני הריני שוחט. דהא דתני ומזכה את אחיו עמו ואם שחט על אחד מהן שוב אין נמנין האחרים עמו דהא לכ''ע אחר שנשחט אין נמנין עליו אלא הריני מפריש קאמר:
ולמה תנינתה הריני שוחט. ויאמר התנא כך הריני פרוש בשביל לזרזו כלומר דקמשמע לן דכוונתו היה בשביל לזרזו לכל אחד ואחד מהן ויסבור שאינו שוחט אלא בשבילו אבל לעולם הימנה את כולן קודם השחיטה כדפרישית במתני':
Psa'him
Daf 60b
משנה: הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ רַשָּׁאִין לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן׃
Traduction
Si quelqu’un pour la part qui lui revient s’adjoint d’autres personnes, il pourra prendre sa part et constituer un groupe isolé avec lequel il mangera, pendant que les autres mangeront de leur côté.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הממנה אחרי' עמו על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת בני החבורה:
רשאין ליתן לו את שלו. לפי שיכולין לומר לו אין אנו מתרצים להיות כל הדיעות האלו בחבורה עמנו ונותנין לו את שלו והוא אוכל משלו עם הנמנין שלו והן אוכלין משלהן שהרי הפסח נאכל הוא בשתי חבורות:
הלכה: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ יָדוֹת שֶׁלְאֶחָד מֵהֶן יָפוֹת. רַשַּׁאִין לוֹמַר לוֹ. טוּל חֶלְקָךְ וַאֲכוֹל לְעַצְמָךְ. לֹא סוֹף דָּבָר פֶּסַח. אֶלָּא אֲפִילוּ עָשׂוּ סִינְבּוֹל רַשַּׁאִין לוֹמַר לוֹ. טוּל חֶלְקָךְ וַאֲכוֹל לְעַצְמָךְ. אִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. לְכָךְ הִתְנוּ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנְה.
Traduction
Si parmi les membres de la compagnie il y a un vorace (295)Littéralement (et par euphémisme): ayant de belles mains., on pourra lui dire de prendre sa part et de manger de son côté. En réalité, non seulement pour la Pâques, mais dans tout festin en commun, sumbolh, on pourra faire cette remarque à une telle personne (la traiter à part); pourtant si l’on connaissait d’avance cet individu comme un être vorace, on semble dès le principe (en l’agréant dans le groupe) avoir accepté cette condition.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בני חבורה וכו'. תוספתא היא בפ''ז:
שהיו ידיו של אחד מהן יפות. שהיה אוכל הרבה ולישנא מעליא נקט:
לא סוף דבר פסח. ולאו דוקא גבי פסח שיכולין לעשות כן דאמרי ליה כי קבלינוך מעיקרא לתיקוני זיבחא שלא יבא לידי נותר אבל סבורין היינו שמאכלך כשאר בני אדם:
אלא אפילו עשו סינבל. בשאר ימות השנה עשו ביניהן צוותא אחת לאכול ביחד רשאין וכו':
אם היו מכירין אותו. מקודם שידיו יפות אם כן לכך התנו עמו משעה ראשונה וסברי וקבלי עליה ואין יכולין לומר לו טול חלקך ואכול לעצמך:
רִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה מַפְרִישׁ אֶת פִּסְחוֹ וְזֶה מַפְרִישׁ אֶת מָעוֹתָיו. מְמַנֶּה אוֹתוֹ עַל שֶׁלּוֹ וְהַמָעוֹת יוֹצְאִין לַחוּלִין מֵאֵילֵיהֶן. מַה. יוֹצֵא לַחוּלִין וְחָזֵר וְקָדֵשׁ. אוֹ לְכַךְ הִקְדִּישׁוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנְה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. מַפְרִישׁ מֵאָה מְנָה לְפִסְחוֹ וְהִימְנֶה אוֹתוֹ עַל חֲמִשִּׁים. אִין תֵּימַר. יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. שְׁאָר הַמָּעוֹת חוּלִין הֵן. אִין תֵּימַר. לְכַךְ הִקְדִּישׁוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנְה. שְׁאָר הַמָּעוֹת (חוּלִין) [הֶקְדֵּשׁ] הֵן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בָעֵי. הַגָּע עַצְמָךְ שֶׁהִמְנֶה אוֹתוֹ עַל חִנָּם. מַה אִית לָךְ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן אָֽמְרֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. תַּמָּן תַּנִּינָן. נָתַן לָהּ כְּסָפִים הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ. אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׂ אָמַר. בִּמְמַנֶּה אוֹתוֹ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. אִין תֵּימַר שֶׁהוּא יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם אֶתְנָן. פָתַר לָהּ בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם. תֵּדַע לָךְ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. 60b מַקְרִיב עָלָיו קִינֵּי זָבִים קִינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת. לֹא בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם. אוֹף הָכָא בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם.
Traduction
R. Eléazar dit au nom de R. Oshia: c’est une condition du tribunal que lorsque l’un détermine l’agneau pascal, l’autre met de côté l’argent destiné à payer sa part au premier, et il est admis que cet argent devient spontanément profane (quoique l’équivalent en nature ne soit pas encore sacrifié). Est-ce à dire que l’argent payé au propriétaire de l’agneau devient profane entre les mains de ce dernier contre la part cédée, puis retourne à l’état sacré (à défaut d’un équivalent sacré immédiat, et le propriétaire devra l’utiliser exclusivement en objets sacrés)? Ou dira-t-on que, dès le principe, l’argent est censé avoir été reçu en vue de la consécration future de l’agneau? (la réception ayant précédé la consécration, l’argent peut-il rester profane)? Il y a une différence pratique entre ces deux raisonnements, au cas où le second a déterminé p. ex. une somme de cent mané à dépenser pour l’agneau pascal, et le propriétaire l’admet pour la moitié, ou 50 m.: s’il est reconnu que l’argent sort des mains du débiteur à l’état profane et devient sacré chez le propriétaire de l’agneau, le reliquat de l’autre moitié d’argent reste profane; mais s’il est admis que, d’avance, le propriétaire est supposé avoir reçu l’argent du participant futur, tout ce que ce dernier lui avait destiné commence par être sacré (ne devenant profane qu’aux mains du propriétaire), et le reliquat est sacré. -Mais, objecta R. Jacob b. Aha au nom de R. Samuel b. Aba, qu’arriverait-il si le propriétaire de l’agneau accueille l’autre gratuitement pour une part? (Est-ce que tout l’argent destiné à celle-ci resterait sacré)? Il faut donc dire que l’argent ne commence pas par quitter les mains du débiteur à l’état profane pour devenir ensuite sacré, mais l’inverse à lieu. C’est l’avis professé par d’autres sages (savoir R. Simon b. Lakish), comme il a été enseigné (291)(Temoura 6, 4).: pour l’argent du salaire donné à une prostituée, il est permis d’acheter des sacrifices, mais d’un tel salaire remis en nature, soit du vin, de l’huile, de la farine, ou tout objet de ce genre susceptible d’être offert directement sur l’autel, il est interdit de tirer parti; toutefois, il sera permis d’utiliser les objets consacrés que cette femme aura reçus, c’est-à-dire, selon l’explication de R. Simon b. Lakish, sa part à l’agneau pascal ou au sacrifice (pacifique) des fêtes. Or, il résulte de là que l’argent ne commence pas par sortir à l’état profane pour devenir ensuite consacré; car, s’il devenait plus tard sacré, il devrait être interdit comme ayant servi au salaire d’une prostituée (c’est qu’il n’en est pas ainsi). Toutefois, cela ne prouve rien, et R. Simon b. Lakish permet cependant d’utiliser cet argent, parce qu’il n’est nullement venu aux mains de cette femme (ladite part au sacrifice n’étant qu’un équivalent pour elle). Ce qui prouve qu’il faut l’entendre ainsi, c’est qu’il est dit ailleurs (292)(Nedarim 4, 2) (3).: lorsque le vœu de ne tirer aucun profit de son prochain a été prononcé, celui-ci pourtant pourra offrir pour l’autre des nids d’oiseaux, dus soit par les gens atteints de gonorrhée, soit par les femmes relevant de couches. Or, celui qui a prononcé le vœu peut accepter un tel service, parce qu’il ne lui entre rien dans les mains; de même ici (pour le salaire de la prostituée), parce qu’elle n’a pas touché le montant, sa participation au sacrifice est admise.
Pnei Moshe non traduit
תנאי ב''ד הוא. בממנה לאחר על פסחו קאמר. וזה נותן לי מעות בשביל חלקו תנאי ב''ד היא בתחלה על כך שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו שיהא ליקח בהן פסח וזה ממנה אותו על שלו ומקבל ממנו מעות והמעות יוצאין לחולין מאיליהן שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן שיהו המעות שמקבל ממי שהוא נמנה על פסחו יוצאין לחולין ולקמיה מפרש לה:
מה. מאי האי דקאמר המעות יוצאין לחולין והיכי מתפרשא:
יוצא לחולין. וחוזר וקדש כלומר מי נימא דה''ק יוצא לחולין מצד זה הנמנה דהוי כאלו קנה טלה לפסח במעותיו שהמעות הן חולין ביד המוכר אבל מצד הממנה חוזר וקדשו המעות שהרי ניתן לו חלק מפסחו שהקדיש ואין הקדש חל על הקדש שאלו היה נותן לו בהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהן שיצאו לחולין ולפיכך בדין היא שהמעות חוזרין להיות קדש ביד הממנה כדהוו קדש ואינו יכול להוציאן אלא לדבר שבקדושה:
או לכך הקדישו בשעה ראשונה. או דנימא שזה הקדיש פסחו משעה ראשונה ע''מ כך שאם יבא אחד להימנות על פסחו בעד מעותיו שיצאו לחולין ויכול להשתמש בהן למה שירצה:
מה נפיק מביניהון. ומה נ''מ איכא עוד אם כך הדין או כך:
הפריש מאה מנה וכו'. הא נמי איכא בינייהו אם זה הפריש מעות הרבה לפסחו זה הממנה נתרצה בהחצי ממה שהפריש והשאר נשארו בידו והשתא אין תימר שיוצאין לחולין מצד הנמנה אלא כשהן באין ליד הממנה חוזרין להיות קדש ומשום שהוא מקבל אותן בעד הקדש וכדלעיל א''כ אין לך הקדש אלא אותו החצי שקיבל בעד פסחו בלבד והשאר שנשארו ביד הנמנה חולין הן שזהו כמי שמפריש הרבה לפסחו כסבור היה שהיא ביוקר ונזדמן לו לקנותו בפחות שהמעות היתרין הן חולין:
אין תימר לכך הקדישו וכו'. אבל אם תאמר שהמעות שמקבל הממנה נעשו חולין לגמרי ומטעמא אחרינא משום שלכך הקדישו לפסחו משעה ראשונה שמה שיקבל מהנמנה על פסחו שיהא חולין ולא מטעמא של צד הנמנה א''כ שאר המעות שנשארו בידו הקדש הן וצריך הנמנה ליקח בהן איזה דבר לקדושה שהרי הוא הפריש את הכל לקדש ואותן המעות שקיבל הממנה ויוצאין לחולין אין זה אלא מחמת תנאי הממנה משעה ראשונה:
ר' יעקב וכו' בעי. הקשה על זה היכי ס''ד לימר שהמעות הנשארים ביד הנמנה יהו קדש הגע עצמך שזה הימנה אותו על חנם ולא קיבל ממנו כלום מה אית לך למימר ביה וכי סלקא דעתך שאף על פי כן המעות שהפריש קדש הן הלא לא הפרישן אלא בשביל לקנות פסח ועכשיו שא''צ להן ממילא חולין הן וה''ה בחצי המעות שנשארו בידו דודאי חולין הן:
יוצא לחולין וחוזר וקדש. השתא מהדר לעיקר הבעיא דמעיקרא דנהי דנסתר הנ''מ דבעי למימר דבחצי המעות שנשארו אצל הנמנה נמי איכא בינייהו דהני ספיקי דהבעיא וכדסתר לה ר' יעקב מ''מ עיקר הבעיא במקומה עומדת אם אותן המעות שמקבל הממנה יוצאין לחולין מצד הנמנה וחוזרין להיות קודש ביד הממנה או לא:
מיליהון דרבנן. דלקמן אמר שאין יוצאין לחולין וחוזר להיות קודש אלא דנפקי לגמרי לחולין ויכול הממנה לקנות בהן מה שירצו כדפשיט ליה לקמן מהאי מתניתין דתמורה:
תמן תנינן. דתנינן תמן בפ''ו דתמורה גבי אתנן זונה נתן לה כספים הרי אלו מותרין לקנות מהן בהמה לקרבן יינות ושמנים וכו' אסור וקתני התם בסיפא נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרין כדמפרש התם טעמא משום דכתיב לכל נדר פרט לזה שכבר נדור הוא ומוקי לה רשב''ל בממנה אותה על פסחו ועל חגיגתו ומשום דקשיא ליה למה לי קרא תיפוק ליה שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הלכך מוקי לה דאיירי בממנה הזונה על פסחו או על חגיגתו והא קמ''ל שרשות בידו להמנות על פסחו והמעות שמקבל חולין הן ומהו דתימא ה''א ליחול עליה איסור אתנן קמ''ל:
הדא אמרה וכו'. והשתא תיפשוט מינה שהמעות יוצאין לחולין לגמרי ויכול לעשות בהן מה שירצה דאין תימר שהוא יוצא לחולין וחוזר להיות קודש ביד הממנה יהו אסורין משום אתנן בתמיה הרי קדש הן והדרא קושיא לדוכתה מאי קמ''ל אלא ע''כ שיוצאין לחולין לגמרי והיא גופה קמ''ל וכדאמרן:
פתר לה כשלא יכנס לתוך ידו כלום. כלומר דדחי לה הש''ס דמהא לא תפשוט דפתר לה בעל הבעיא דלא תוקמי להאי דתמורה כדרשב''ל אלא דהכא מיירי בענין אחר ושנתן לה מוקדשין דקאמר היינו שהקריב בשבילה קרבנה שהיא חייבת דטעמא הויא משום דזה הוא כמי שלא נכנס לתוך ידה כלום ועל מה יהא חל האתנן והא הוא דקמ''ל דאין זה אלא כפורע חובו של חבירו דקיי''ל כחנן בפ' שני דייני גזרות שאיבד את מעותיו ומותרין הן להקריב בשבילה:
תדע לך. דהאי טעמא מילתא היא דהא תנינן תמן בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו תורם תרומתו וכו' ומקריב עליו קיני זבים קיני זבות ויולדת ואמאי הא קא מהני ליה אלא לאו דטעמא משום שזה הוא כמו בשלא נכנס לתוך ידו כלום שאין המודר מקבל ממנו כלום ופורע חובו הוא ואין זה אלא אברוחי ארי בעלמא ולא מיחשבה הנאה ואוף הכא טעמא דכמו בשלא נכנס לתוך ידה כלום והא הוא דקמ''ל מתני' דתמורה ולא צריכין לאוקמתא דרשב''ל דתידוק מינה לפשוט הבעיא דלעיל:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אִמִּי. אִיתְפַּלְּכוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חַד אָמַר. מַקְדִּישִׂין. וְחַד אָמַר. אֵין מַקְדִּישִׂין. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין מְפָֽרְשִׁין לְהוֹן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מַקְדִּישִׂין. כַּתְּחִילָּה בְיוֹם טוֹב. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵין מַקְדִּישִׂין. כַּתְּחִילָּה בְיוֹם טוֹב. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הוֹלֵךְ לוֹ אֶצֶל מוֹכְרֵי טְלָאִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הוֹלֵךְ לוֹ אֶצֶל מוֹכְרֵי פְסָחִים. מָאן דְּאָמַר. הוֹלֵךְ אֶצֶל מוֹכְרֵי טְלָאִים. כְּמָאן דְּאָמַר. מַקְדִּישִׂין. מָאן דְּאָמַר. הוֹלֵךְ אֶצֶל מוֹכְרֵי פְּסָחִים. כְּמָאן דְּאָמַר. אֵין מַקְדִּישִׂין. הָדָא אָֽמְרָה. אֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. אִין תֵּימַר שֶׁהוּא יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם מַקְדִּישׁ. וְתַנִּינָן. אֵין מַקְדִּישִׂין. רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי מָנָא. חַד אָמַר. בְּמַקְדִּישׁ לְמָחָר. וְחוֹרָנָה אָמַר. בְּמַקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. וַאֲפִילוּ כְמָאן דָּאָמַר. בְּמַקְדִּישׁ בָּעֲזָרָה. מִשֵּׂם שְׁבוּת שֶׁהִתִּירוּ בַמִּקְדָּשׁ.
Traduction
R. Jacob b. Aha dit au nom de R. Imi que R. Yohanan et R. Simon b. Lakish diffèrent d’avis sur le point suivant (293)''(Betsa 5, 2); B., Shabat 148b.'': l’un permet de consacrer un objet le jour de fête; l’autre le défend. Les rabbins de Césarée précisent cette discussion, en disant: c’est R. Yohanan qui permet en principe de déterminer les sacrifices aux jours de fête; R. Simon b. Lakish s’y oppose (même pour ceux que la solennité impose). Selon une version, il est dit que si la veille de Pâques est un samedi, on va chez le marchand d’agneaux (afin de régler le compte plus tard); selon une autre version, on ira en ce jour chez le marchand de victimes pascales. La première version représente l’opinion de celui qui permet de consacrer la victime aux jours de fête; l’autre version se conforme à l’avis de celui qui n’autorise pas une telle consécration en ce jour (il faut donc, d’avance, que ce soient des victimes désignées). Cela prouve que l’argent ne commence pas par sortir à l’état profane, pour devenir ensuite sacré; car, s’il n’en était pas ainsi, et qu’avant la réception de la victime soit à l’état profane, il devrait être interdit, le samedi, d’aller s’adresser aux marchand de bestiaux, devant aboutir à une consécration interdite ce jour là (donc, celle-ci est déjà admise d’avance); R. Hanania et R. Mena expliquent diversement la même discussion: d’après l’un il est interdit seulement de consacrer (en ce jour) ce dont on aura besoin le lendemain; selon l’autre, l’interdit porte sur les consécrations relatives à l’entretien du Temple (non sur ce qui est offert à l’autel). R. Samei ajoute: même d’après celui qui défend de rien consacrer en ce jour, c’est permis pour la Pâques, parce qu’elle a lieu dans le parvis du Temple, et là on a permis d’enfreindre aux jours consacrés ce qui, au dehors, constitue une mesure d’ordre rabbinique (repos secondaire).
Pnei Moshe non traduit
איתפלגון ר' יוחנן ורשב''ל וכו'. גרסינן להא לקמן בפרק משילין על המתני' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' ופליגי בפירושא דמתני' דקתני לא מקדישין וכרבנן דקסרין דמפרישין להון לפלוגתייהו ולא כדר' יעקב דקאמר סתם חד אמר וכו' אלא ר' יוחנן הוא דס''ל דמקדישין בתחלה בי''ט והיינו באותן חובות הקבוע להן זמן היום דאותן מקדישין ומתני' דקתני לא מקדישין בחובות שאין קבוע להם זמן היום:
ר''ש בן לקיש אמר. אף אותן שקבוע להן זמן אין מקדישין בתחלה בי''ט דמתני' סתמא קתני:
אית תניי תני הולך וכו'. גבי ע''פ שחל להיות בשבת דתנינן בריש פ' שואל אדם וכו' מניח טליתו אצלו ועושה פסחו ועושה עמו חשבון לאחר י''ט ואיכא ברייתא דתני עלה הולך אצל מוכרי טלאים אפי' לא הוקדש מקודם ונוטל אחד מהן ומקדישו וכמ''ד מקדיש בשבת ובי''ט חובות הקבוע להן זמן היום ואיכא תנא דתני הולך לו אצל מוכרי פסחים שכבר הוקדשו מאתמול וכמ''ד דאף אותם אין מקדישין וקמ''ל דנמי פלוגתא דתנאי היא:
הדא אמרה אינו יוצא לחולין וחוזר וקידש. כלומר לרשב''ל דס''ל דאפי' בחובות הקבוע להן זמן אין מקדישין א''כ תפשוט הבעיא דלעיל אליביה בהממנה על פסחו אם המעות יוצאין לחולין לגמרי או שהן חוזרין להיות קודש ביד הממנה שאם הוא ע''פ שחל להיות בשבת דהשתא אין תימר שהמעות יוצאין לחולין וחוזרין להיות קודש א''כ משום מקדיש ותנינן אין מקדישין בשבת והאי מילתא דר' אושעיה דלעיל תנאי ב''ד הוא וכו' סתמא מיתניא ומשמע דבין בחול בין בשבת איירי. א''נ דאפי' לר' יוחנן קאמר דאיכא למיפשט הבעיא דלעיל שהרי מה שחוזרין המעות להיות קדש ביד הממנה אינו לחובות הקבוע להם זמן דכבר יש לו פסח אלא ליקח בהן קדש אחר ולכ''ע אין מקדישין והיינו דקאמר לעיל מיליהון דרבנן אמר שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאף לר''י הוא כן:
ר' חנניה ור' מנא. פליגי נמי בפירושא דמתני' דמשילין דקתני אין מקדישין חד אמר במקדיש למחר איירי אבל במקדיש לחוב הקבוע לו זמן היום מותר וכדר' יוחנן ואידך אמר במקדיש לבדק הבית איירי המתני' אבל לקדשי המזבח מותר ואפי' למחר:
אמר ר' שמי ואפי' כמאן דאמר במקדיש בעזרה וכו'. כלו' אפי' למ''ד במקדיש סתם איירי ואף קדשי מזבח בכלל בעזרה מקדיש הוא שהרי אינו אלא משום שבות דמיחזי כמקח וממכר וכל משום שבות התירו במקדש ומתני' דקתני אין מקדישין חוץ לעזרה מיירי:
מְנַיִין שֶׁהֵן נִמְנִין. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמִכְסַ֣ת נְפָשׁוֹת. מְנַיִין שֶׁהֵן מְמַנִּין. נֵאֱמַר כָּאן שֶׂה וְנֶאֱמַר בְּמִצְרַיִם שֶׂה. מַה שֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בְמִצְרַיִם חַי לֹא שָֽׁחוּט. אַף שֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן חַי לֹא שָֽׁחוּט. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אִילּוּ מֵתוּ בֵין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה שֶׁמָּא אֵין הַבְּעָלִים מִתְכַּפְּרִין. מַה בֵין מֵתוּ מַה בֵין מָֽשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵהֶם מִמֶּנּוּ.
Traduction
– D’où sait-on qu’il faut se compter d’avance pour manger l’agneau pascal? De ce qu’il est dit (Ex 12, 4): selon le nombre des personnes. D’où sait-on que ce dénombrement a seulement lieu jusqu’à l’égorgement? De ce que le même terme agneau est employé ici (pour le sacrifice pascal) et pour l’offre qui eut lieu en Egypte; comme ce dernier était vivant, non encore égorgé, il en sera toujours de même. – Pourquoi (dans la Mishna) R. Simon admet-il pour limite l’aspersion du sang? -C’est que, dit-il si une partie du groupe meurt avant (294)Entre l'égorgement et l'aspersion., le sacrifice n’est pas moins valable pour les survivants; il en sera de même si une partie se retire.
Pnei Moshe non traduit
מנין שהן נמנין. אמתני' דקתני נמנין ומושכין עד שישחט קאי מנין שהן נמנין קודם שחיטה ת''ל במכסת נפשות והדר כתיב תכוסו ולשון שחיטה הוא כדאמרינן לעיל בפ' תמיד נשחט בהלכה ג' לשון סורסי הוא כאדם האומר כוס לי טלה זה:
מנין שהן ממנין. כלומר שמושכין אלו מזה וממנין לאחרים עליו ומניין שזה ג''כ עד שישחט:
נאמר כאן שה. תכוסו על השה וזה נאמר אף לפסח דורות ונאמר במצרים שה בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וזה בפסח מצרים דווקא שאין פסח דירות מקחו בעשור מה שה וכו' חי ולא שחוט אף שה שנאמר כאן גבי מושכין כשהוא חי ולא כשהוא שחוט:
מ''ט דר''ש. דקאמר מושכין ממנו עד שיזרק הדם:
אלו מתו. מקצת הבעלים בין שחיטה לזריקה שמא אין הבעלים הנשארים מתכפרים בו א''כ מה בין מתו מקצתן מה בין משכו הבעלים מקצתן ממנו שעד שלא נזרק הדם יכולין אלו למשוך ואלו הנשארים מתכפרים בו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source